יחסי הורים-ילדים במצבי משבר. הרהורים על נתינה ואושר

הילדים שלנו – אהבת חיינו – מתמודדים לעיתים עם חוויות רגשיות קשות ומטלטלות.

משפחות שעוברות גירושין, תאונות, מחלות קשות של אחד ההורים/אחים, מוות, הם חלק מחוויות שילדים עשויים להתמודד עימם.

בפגישותיי עם מתאמנים שחוו חוויות מסוג זה, ראיתי את הצורך שלהם להגן על צאצאיהם, לשמור ולגונן מכל כאב.

כלביאות, הן שולפות ציפורניים בכל פעם שה"בייבי" חוזר הביתה ודמעה בעיניו, מתעמתות עם מורים, חברים, משפחה. "הבן שלי", הן אומרות, "סבל מספיק. אני עכשיו גם אימא וגם אבא, ואני חייב/ת לשמור עליו שלא יחווה תסכולים נוספים.

אני חייבת להעניק לו חיים מאושרים". החברה בד"כ משתפת פעולה. "תהיו עדינים ורגישים אל הילד. לא נורא שלא הכין שעורים, שהרביץ, אל תתעמתו איתו, תוותרו לו, תתנהגו אליו בכפפות משי"

האומנם זאת הדרך?

האם חייו של ילד מוגן ועטוף בצמר גפן, הם חיים מאושרים יותר?

שאלו עצמיכם.

מה המסר שאתם מעבירים לילדכם כשאתם מגוננים עליו "יתר על המידה", מה הוא מבין על עצמו?

לא סומכים עלי.

לא בוטחים בי

אני לא יכול להתמודד עם קשיים לבד.

אני לא מסוגל לבקש עבורי את מה שאני רוצה.

תמיד יהיה מישהו שיעשה בשבילי את העבודה.

ועוד ועוד...הילד עבר טלטלה רגשית. יש שינוי ענק בחייו.

העולם הבטוח והמוגן שחי בו, מתפרק לרסיסים, ואנו, במו ידינו, מתוך כוונה טובה, תורמים לערעור המוכר והמגן.

לפני השינוי, הוא ידע מה מצופה ממנו. מה מותר ומה אסור.

מהן הגבולות המרגיעים, המאפשרים חופש מחד ובטחון וסדר מאידך.

ברגע שאנו משנים את המבנה שהכיר, הוא צריך להתמודד גם עם הקושי הרגשי וגם עם ההישרדות בתוך הגבולות הפרוצים.

ברור שמצב זה מהווה קרקע דשנה לפיתוח קשיי התנהגות וכעסים.

הוא בודק ומחפש היגיון במקום החדש, דבר שמתבטא הרבה פעמים, בהתחצפות ואיבוד שליטה. הוא בועט בנו ובסמכותנו להנהיגו בדרכי החיים, ומסתובב במבוך שנוצר, מתוך חיפוש השביל שיובילו למקום המיטיב איתו.

ואנחנו,שמתמודדים גם עם כאבינו הפרטיים וגם עם כובד האחריות בגידול ילד, גם עם תחושות החמלה אך גם עם כעסים וייסורי חרטה, חשים שאיבדנו את הסמכות ההורית, מה שמותיר בנו רגשי תסכול וחרדה.

יש דרך אחרת! עם כלים נכונים, הילד ואתם יכולים לחוות צמיחה מאושרת ומספקת.

אשמח להיות עמכם בדרככם זאת.